אסור לך לכעוס

בבית הדין הארצי לעבודה ניתן לפני שבוע פסק דין, שהוא הזדמנות נהדרת לחזור ולדבר על הנושא הכלל-לא-נהדר של דרי רחוב.

מבחינה משפטית, פסק הדין עושה עבודה יפה בלפרק את המוקש שהוא המצב הנורמטיבי של דרי רחוב – בוחן את הנהלים והחקיקה, את התקנות ואת ההגדרות. הוא קובע ששגה בית הדין האזורי שנצמד באופן דווקני ללשון הנהלים, ושיש לבחון מהותית האם האדם, התובע, שעומד בפניהם הוא אמנם דר רחוב, וצריך את העזרה שהמחוקק התכוון להעניק לדרי הרחוב. פסק הדין מצטט פסיקה וכתיבה על כמה חשובה הבחינה הפרטנית, כמה חשוב נושא הדיור, כמה נורא מצבם של דרי הרחוב בארץ.

זה אמיץ ומרשים, גם אם לא מספיק אמיץ – בית הדין מחזיר את הדיון לאזורי, לעוד דיון שייקבע מתישהו, לעוד עורכי דין עסוקים שיתפנו, מתישהו, לענות לאיש שמייצג את עצמו, לעוד הוכחות וכתבי טענות עמוסי ציטוטים ופסיקה, שמולם יצטרך האדם הזה, שמתנהל בין רחובות נשר וחיפה, להתמודד לבד.

אבל עוד לפני הביקורת על ההחלטה הסופית, מה שצועק מפסק הדין הוא המציאות המציצה בין השורות. המציאות של מהנדס מכונות שלמד בטכניון, התחתן, התגרש, ואז באבחה אחת העולם הנורמטיבי סתר לו על הפנים, דחף אותו מכל המדרגות ונעל את הדלת, שלא יוכל לחזור לעולם גם אם יצליח לטפס חזרה.

זה נכון, זה הוא התחיל. מפסק הדין עולה שהוא היה מעורב במקרה של אלימות נגד שוטרים. הוא נשפט ונכלא, ומאז – לא הצליח להשתקם. המציאות פשוט דורסת אותו, שוב ושוב ושוב.

הוא עוד זוכר את הקודים של העולם הנורמטיבי ולכן נמנע מלבקש עזרה. הוא לא רוצה להשתתף בתכניות סיוע של הרווחה למכורים, כי באופן פלא ביחס למצבו בחיים, הוא לא נרקומן ולא אלכוהוליסט. אבל בגלל שהוא לא מבקש עזרה מהרווחה, ובגלל שהוא מנסה להסתדר – הוא נענש.

כי זה המלכוד שבו עומדים דרי הרחוב, והאוכלוסייה הגדולה של "מחוסרי הדיור" שעומדים פסע מהתהום של מגורים ברחוב, והמדינה מסרבת לעזור להם עד שיפלו לתוכה: כל עוד אתה לא ממש ממש בקצה, אחרי הקצה, כל עוד לא מאוחר מידי – לא יעזרו לך. ישללו ממך את הסיוע, אם הצלחת בכסף החירום שנתנו לך למצוא דירה או מקום ראוי למגורים. ידחו לך את הבקשה, אם אתה מצליח לשמור על העבודה שלך גם אם אתה גר במחסן ומתקלח בכיור בעבודה בבוקר, לפני שהעובדים האחרים באים. ידחו לך גם את הערעורים אם יש לך אוטו, ואתה גר בו, ומתקלח בבית הכנסת (בחיי שכולם מקרים אמיתיים, זו באמת ההגדרה של דר רחוב). התפיסה של דיור אצלנו כלכך עקומה, שאנחנו נעזור רק למי שכבר איבד כלכך מזמן את המגורים שלו, שהוא כבר לא זוכר איך זה לחיות בעולם שבו יש לו בית משלו. ניתן את העזרה רק למי שהעזרה הזו כבר לא תעזור לו. כשאתה ברחוב מספיק זמן, ומנותק ממעגלי תמיכה מספיק זמן, וחסר עבודה ולרוב גם מכור – הבטחת הכנסה של 1,600 ש"ח בחודש, למשך שנה, וסיוע של שכר דירה של 1,600 ש"ח בחודש יהיו רק פלסטר. הם בקושי יאפשרו לך למצוא דירה (כי מי ישכיר לך, כשאין לך צ'קים לביטחון ואין לך שום ביטחון תעסוקתי), ובקושי יאפשרו לך לקנות אוכל. ברגע שהם ייגמרו, אתה מיד שוב ברחוב, כי מה השתנה בשנה הזו? מה יכול היה להשתנות??

ומה שהכי נורא, הכי מקומם, שזועק לשמיים גם כשהוא נכתב בשפה יפה של פסק דין – ישללו לך את הסיוע ויפסיקו לך כל עזרה או סיכוי לעזרה, אם אתה מעז לכעוס. אם אתה מעז לדרוש, לצעוק, להתעצבן כשאומרים לך שלא מגיע לך, אם אתה מנסה להראות את אי הצדק, את האבסורד, אם אתה מדבר לא כמו עורכי דין אלא כמו בנאדם שגר ברחוב (כי, ובכן, כי אתה גר ברחוב ואף אחד לא מוכן לראות את זה!), אם אתה מסרב להיכנע ולהוריד את הראש ולהגיד יפה תודה על כל התייחסות ולהפנים היטב את ההיררכייה ואת הנימוסים שהיא מחייבת – רק בגלל זה אתה עלול לאבד את הכל.

אפילול פסק הדין הזה, היפה, הכמעט-אמיץ, מעניש את המערער על הכעס שלו. אחרי שהשופטים כולם מסכימים שהמדינה טעתה, ושבית הדין האזורי טעה, וששללו מהר מידי את הקצבה ושחייבים להתנהל אחרת – אין שום פסיקה להוצאות "נוכח התנהלות המערער". בבית הדין האזורי בכלל הפסיקו את הדיון, כי התובע כנראה העז לצעוק, או לאיים, או להראות שהוא משתגע, שהוא בקצה, שחייבים לעזור לו, שזה לא פייר. השופטת בבית הדין הארצי מציעה למנות לו עורך דין או אפילו אפוטרופוס לדין, כדי שיהיה מישהו שידבר את הטענות שלו יפה, בלי להעליב, בלי לצעוק, שאפשר יהיה להבין מה הוא רוצה אבל בלי להצטרך להרגיש רע עם זה.

כאילו בכלל יש דרך אחרת להתנהל מול המערכת הזו, הענקית והאיטית-אבל-יסודית, הדורסת ומשפילה, שמוכנה לתת לך קצת, מעט מידי, רק כשמאוחר מידי.