מאוחר מידי

[רגע לפני שאתם כועסים. זהו סיפור אחד. אנחנו יודעות שבמערכת הרווחה יש הרבה אנשים טובים. אנחנו יודעות שהעומס על העובדים הסוציאליים הוא בלתי נסבל. אנחנו יודעות שלא מספיק משאבים מוקצים לטובת התחום הזה, שהוא אולי החשוב ביותר במדינה הזו. הפוסט הזה מנסה לשקף את הקושי כאשר אנשים נאלצים לשלם את המחיר שבמצב הבלתי אפשרי שבו נמצאים גם העובדים במערכת הרווחה]

כבר שנה שאני מטפלת בו. כבר שנה שאני כותבת מכתבים ומקבלת החלטות ומגישה ערעורים ומגלה ערכאות שלא הכרתי (מי ידע שללשכת הרווחה יש ועדת ערר) ומגיעה לדיונים ומקבלת החלטות וכותבת מיילים ומרגישה שמתקדמים.

ובכ"ז אתמול הוא הגיע למרכז שלנו, שיכור ובלוי ועם בגדים קרועים וצולע וחבוש, וסיפר שהחבר שלו, זה שאצלו הוא גר עד עכשיו, זה שבדירת המרתף שלו לא היה חשמל (כי לא היה להם כסף לשלם) ולא מים (כי לא היה כסף לשלם), ולא היו רהיטים (כי הם נלקחו בעיקולי ההוצאה לפועל שהיו נגד החבר) – לחבר הזה נמאס, וגם הוא זרק אותו מהבית. ועכשיו הוא ברחוב.

העו"ס לא ענה לטלפון שלי. לא במשרד ולא בפלאפון. מאוחר יותר כשהשגנו אותו הסתבר שכבר חודש לשכת הרווחה סגורה, הם בשיפוצים. איך מגיעים אליכם? לא יודעים. ואיפה אתם יושבים? מפוזרים כל אחד במקום אחר. ומי שאין לו את הפלאפון שלך איך מוצא אותך? לא מוצא. והאימהות שהיו צריכות אישור רווחה להנחות במעונות מה עשו? לא קיבלו. והמשפחות שצריכות עזרה בחגים מה יעשו? יסתדרו.

[אני תולשת שערות, אני צועקת עליו בלי קול – אתם לא מבינים מי אתם?? מה אתם?? היית מעז לסגור בית חולים, חדר מיון, לשיפוצים, בלי להעמיד מקום מסודר חליפי? בלי לפרסם דרכי התקשרות, בלי לדאוג למי שצריכים אותך כבר, למי שעוד לא יודעים שהם צריכים אותך, ודווקא בזמנים הרגישים של אלול ותשרי, בתחילת השנה עם כל הגנים והמעונות, בחגים.. אתם לא מבינים מה התפקיד שלכם?! אבל אני צועקת בלי קול, כי אני צריכה אותו. כי הוא הברז על הצינור, כי בו ובדו"ח שלו תלויים כל הדברים, כל המענקים, כל הקצבאות. בו ובהחלטה שלו ובהתרשמות שלו. אז אני בולעת את הצעקות ומדברת יפה, בנימוס].

..ומה עם ההחלטה מלפני חודשיים שמגיע לו מקלט? מה קרה עם זה? אה, שלחתי באמת מכתב. ומה ענו לך? לא ענו. וביררת למה? כן, מסתבר ששלחו תשובה לכתובת שלנו, אבל אנחנו סגורים, בשיפוצים.

[…!]

ובינתיים הוא ברחוב. עכשיו הוא מושלם לטיפול. קודם, כשבציפורניים החזקנו אותו מליפול, כשהמתנדבת שלנו נתנה לו בגדים נקיים, והציעה לו להתרחץ אצלה לפני פגישות עם העו"ס, כדי לשמור על הכבוד שלו, כשטיפלה בו לאט והתחננה לזמן שיקום, שיתנו לו רגע להתאושש והיא כבר תחזיר אותו למסלול – לעבודה, לתפקוד, לחיים רגילים – קודם הוא בדיוק לא התאים להם לאף משבצת, נפל מכל נוהל:

האורתופד קבע שהוא לא יכול לעבוד ונתן לו ימי מחלה, אבל שהוא לא מספיק שיכור ולא מספיק חולה בשביל לקבל קצבת נכות.

הועדה הרפואית בחנה את הטפסים הרפואיים וקבעה שהוא דווקא יכול לעבוד.

לשכת התעסוקה קבעה שהוא מסרב לעבודה סתם, ושללה לו את הקצבה.

העו"ס קבע שהוא לא עובד, וזה אומר שהוא לא משתף פעולה, ובכלל יש לו גג מעל הראש (כן, זה של החבר, ההוא בלי החשמל והמים) ולכן הוא לא נחשב דר רחוב.

משרד השיכון הסתכל על הדוח הסוציאלי ושלל בקשה לסיוע בשכר דירה.

הועדה העליונה של משרד השיכון בחנה את הערעור ואישרה לו 600 ₪. כי הוא לא דר רחוב, ולכן זה מה שיש בנוהל (למה זה יכול להספיק??).

—

ואף אחד מהם לא הרים את הראש, לא הסתכל עליו בעיניים. אף אחד לא שאל את עצמו איך אפשר ככה, איך אפשר לעזור לו. איך אפשר להגמיש את הנוהל. איך אפשר להרחיב טיפה את הגדרות הצרות וההדוקות.

ואני כבר שנה מטפלת בו, וכותבת ומגישה ופונה ומתקשרת ומופיעה בדיונים ומקבלת החלטות.

ובכ"ז מיום ראשון הוא ברחוב. ועכשיו, כשהוא ברחוב, הוא ייפול לתוך כל הנהלים ולתוך כל המשבצות. ייפול עמוק לתוכן, וימשיך לצלול, כי כשהייתה לו הזדמנות, כשעוד עמד על הקצה והתחנן לעזרה, כל מה שכל רשויות הרווחה וכל הערכאות וכל גורמי הסיוע יכלו לעשות זה רק לתת לו בעיטה חזקה קדימה, לתוך התהום, לתוך המשבצות.

—

על האבסורד שביחס והיעדר החקיקה והטיפול במחוסרי דיור כתבו כבר גם כאן, וכאן. אתם חושבים שזה עזר? תחשבו שוב.